head banner ashram heb web
 
רוצים לקבל מאיתנו ניוזלטר
ולהשאר מעודכנים?

לוח אירועים


  • אוגוסט 2020

    • לילות אהבה

      לפנק את עצמכם! אתם יודעים.. אנחנו חושבים שחגי אהבה מקבלים לפעמים מוניטין רע. יש הטוענים כי הימים האלה הם רק תירוץ לעסקי...

      קרא עוד: לילות אהבה

    • מטר מטאורים

      מטר המטאורים השנתי באשרם במדבר אנחנו מתרגשים להזמין אתכם אל חגיגת מטר...

      קרא עוד: מטר מטאורים

    • מהראש אל הלב - החוכמה של האהבה

      בהנחיית התרפיסטית הבכירה סוגנדהו בואו נתחבר מחדש לתכונות של הלב ההרפתקני...

      קרא עוד: מהראש אל הלב...

    • סופשבוע של יוגה ומדיטציה במדבר

      שלושה ימים של יוגה ומדיטציה וכשהקיץ כבר מאחורינו ורוחות השינוי מתחילות לנשוב,אחרי עצירה...

      קרא עוד: סופשבוע של...

  • ספטמבר 2020

    • לכתוב פרא

      סדנת כתיבה סופשבוע חוויתי במהלכו נערוך עם גבי ניצן (סופר ועיתונאי, "באדולינה") מסע לחיפוש הקול האישי, הפראי והאותנטי –...

      קרא עוד: לכתוב פרא

  • אוקטובר 2020

    • פסטיבל זורבה הבודהה

      זורבה סתיו 2020 פסטיבל זורבה הבודהה מגיע בקרוב!אהובים ואהובות. אנחנו מתחילים מעגל חדש!!!לחץ להמשךלחץ...

      קרא עוד: פסטיבל זורבה...

הבלוגייה המדברית

ברוכים הבאים למערכת הבלוגים שלנו.

חווית הוומפ שלי

פורסם מאת ב- ב-וומפ- תכנית העבודה ומדיטציה באשרם
  • שנה גודל פונט: Larger Smaller
  • כניסות: 3819
  • הרשם לעדכונים

הגעתי כי הרגשתי שאני צריכה שקט.

חודשים הסתובבתי בדירה הקטנה שלי בתל אביב, סביב עצמי, אבודה, בלופ כזה של רדיפה אחרי משהו שתמיד הוא מעבר לפינה אבל אפעם הוא לא באמת מגיע. כסף, קידום בעבודה המשעממת שלי שממילא לא אהבתי, בחור חדש, משהו. משהו שימלא אותי. משהו שיגרום לי להרגיש שאני חיה.
אז ברגע הזה שהייתי צריכה שינוי כמו שאני צריכה אוויר בריאות עזבתי הכל ובאתי.

האמת? לא ידעתי למה אני נכנסת. הכרתי את האשרם מפסטיבלים וחברה טובה אחת שעשתה פה וומפ וסיפרה לי קטעי סיפורים פה ושם אבל בגדול לא היה לי מושג. מדיטציה בחיים לא עשיתי, חיבוקים שנאתי אלא אם כן אחריהם מגיע סקס ובכלל כל הרעיון ההיפי הזה של לחיות בקהילה קטנה היה זר ומוזר לי.

הגעתי באוטובוס, קו 392 שהיום הוא כבר כל כך מוכר לי. קצת אחרי צומת ציחור כבר התחילה לאט לאט להתגלות אליי הבועה הירוקה הזו בלב המדבר השומם - אשרם במדבר. הלב שלי דפק חזק. שינוי, סוף סוף שינוי.

הגעתי שנייה לפני מעגל צהריים, עוד לפני שהספקתי לנשום את האוויר המדברי המתוק כבר התכנסנו כולנו בחדר האוכל לסשן בדיחות וחלוקת עבודה. בסוף המעגל כבר הבנתי שעשיתי טעות חמורה - איך לא הגעתי לכאן עד עכשיו?? אלוהים! אני בבית.

בארבעת הימים הראשונים הייתי אומללה. בכיתי בלי הפסקה ובכל מקום. בכיתי בכי של כאב, בכי של אובדן, בכי של שחרור ובכי של קבלה. כמובן שלא כולם חווים את השינוי הזה בעוצמה כל כך גדולה...האמת, כשאני חושבת על זה אולי אף אחד לא חווה אותו בעוצמה כל כך גדולה. אבל אני טוטאלית..אם יש משהו שאני יודעת על עצמי זה שאני טוטאלית..אז בכיתי,בכי טוטאלי. ואהבתי את זה. כי עם כל דמעה שלי השתחררה עוד ועוד מהאמת הזאת שהייתה בתוכי כל הזמן. משהו שידעתי ושכחתי כבר מזמן. אני אחרת. אני לא מתאימה לחיים הנורמטיבים האלה שכולם רוצים. וזה בסדר.

אז כמובן שאכלתי על זה סרט. עברו כמה ימים, אולי אפילו שבועות, של חוסר וודאות. לא ידעתי אם זה נכון או לא נכון להרגיש כמו שאני מרגישה. לא ידעתי אם זאת אהבה אמיתית למקום או סתם האור הזה, האור החזק הבוהק שמסנוור אותך כשאתה יוצא ממנהרה חשוכה. ואתה עסוק כל כך בלהכיר תודה על זה שאתה סוף סוף שוב באור שאתה לא שם לב שאתה לא רואה כלום. עיוור עוד יותר מקודם – כשהיית באפלה.

דיברתי על זה בכל שרינג (שרינג היא פגישה שבועית של חברי הוומפ ולפעמים גם חלק מהצוות באשרם בה כל אחד מקבל את תורו פשוט לשפוך את שעל ליבו. הרעיון הטוב ביותר שהיה לנו מאז לשתות מים מקערה) ותמיד הופתעתי כשכל חברי המעגל הודו שהם מרגישים כמוני. אואטסיידרים בעולם משוגע. חברי לוומפ, שהתחלפו כמה וכמה וכמה פעמים (אני די בטוחה שהוומפ שלי הוא מהארוכים בתולדות האשרם,למרות שאין לזה הוכחה רשמית) תמכו בי ואהבו אותי, הבינו אותי יותר טוב מכל חבר ילדות, מההורים שלי ולפעמים אפילו יותר טוב ממה שהבנתי אותי. ככל שעבר הזמן נדהמתי יותר ויותר לגלות ולהבין שכולנו בסך הכל מראות. שיקוף מגוכך עד כאב אחד של השני. כולנו אותו הדבר. כל פחד שהיה לי, אפילו העמוק והמפדח ביותר היה גם פחד של מישהו אחר. כל כאב שכאבתי היה גם כאבו של מישהו אחר. והאושר? אוי האושר! כמה שהוא מדבק. בימים השמחים שלי, והם רובם כאלה, למרות החזות הדכאונית שיצאה לי כאן על הנייר, הצלחתי לשמח כל אדם שרק הלך מולי בשביל. האנרגיה שלי נראתה לקילומטרים והדביקה את כולם.

עם כל יום שעבר באשרם, התבהרה לי יותר ויותר הסיבה שבגללה הרגשתי פה כל כך שייכת – קיבלו אותי כאן. בימים הטובים שלי אהבו אותי עד בלי קץ. אמרו לי שוב ושוב כמה אני יפה וקורנת ואיזה כיף להסתכל עליי, בימים הרעים שלי חיבקו אותי כמו שמעולם לא חיבקו. חיבוק אמיתי ומבין. לאט לאט הבנתי שיש כאן מקום להכל. לשגעון הכי גדול, לילדותיות, לעצב, לכעס בלתי נשלט, לשמחה, להכל. עדיין לא ברור לי אם זה המקום עצמו שנושם וחי ומכיל אותי כמו שאני או הקהילה שיושבת בו, אבל משהו כאן עובד. משהו כאן נושם ומכיל אותי בכל צורה. נותן לי להיות אני בצורה הכי אקסטרימית. בכאן ועכשיו. בלי לשפוט, בלי לנסות להוריד אותי ולשנות אותי ולהתאים אותי למערכת. לא, כאן המערכת תתגמש ותתעקם כדי שהיא תתאים לי. כדי שאוכל להיות הכי אני בכל רגע. והנה התובנה האמיתית – איזה כיף להיות אני!!!!!!

 

ש.א

קישורי Trackback לרשומה זו