head banner ashram heb web
 
רוצים לקבל מאיתנו ניוזלטר
ולהשאר מעודכנים?

לוח אירועים


  • אוגוסט 2020

    • מטר מטאורים - בוטל

      מטר המטאורים השנתי באשרם במדבר אנחנו מתרגשים להזמין אתכם אל חגיגת מטר...

      קרא עוד: מטר מטאורים...

  • אוקטובר 2020

    • פסטיבל זורבה הבודהה

      זורבה סתיו 2020 פסטיבל זורבה הבודהה מגיע בקרוב!אהובים ואהובות. אנחנו מתחילים מעגל חדש!!!לחץ להמשךלחץ...

      קרא עוד: פסטיבל זורבה...

הבלוגייה המדברית

ברוכים הבאים למערכת הבלוגים שלנו.

הוומפ שלי מאת לינוי

פורסם מאת ב- ב-וומפ- תכנית העבודה ומדיטציה באשרם
  • שנה גודל פונט: Larger Smaller
  • כניסות: 4745
  • הרשם לעדכונים
אני לא שמחה. יש לי את כל מה שביקשתי לעצמי ואני עדיין לא שמחה. מחליטה לארוז את עצמי ולנסוע לאשרם במדבר לכמה ימים. יורדת מהאוטובוס, תיק בינוני, כביש גדול, מכוניות נוסעות מהר. אני מתקדמת פנימה, סקרנית.
בערב הראשון הרגשתי זרה. לא הבנתי, למה אני צריכה את כל זה? נכנסתי למיטה והתכסתי עד מעל הראש, שמעתי מהחדר הצמוד בחור שר שיר ערש בקול נעים. אבל אני הרגשתי כל כך זרה, לא הצלחתי להיות חלק. התייבשו לי הדמעות ונרדמתי.

לא הבנתי למה צריך מדיטציות. ממילא יש כאן נוף מדברי מרהיב, אוכל בריא והמון שקט, אז למה לקום מוקדם לתרגל? אני מתעוררת בקושי, יוצאת מהמיטה וקר בחוץ. מתחילה המדיטציה, אינטנסיבי, הגעתי הכי עמוק שאפשר ועומד להיגמר לי הכוח. אני לא מוותרת ונשארת בפנים. אני מתמלאת פתאום בכוח, אין סוף כוח... כוח לרקוד, כוח ליצור, כוח לחיות. כמויות אדירות של כוח חבויות בי ולא ידעתי. אני ממשיכה לתרגל, רגשות צפים. אני לא יודעת למה תחושות לא נעימות עולות ומה אני אמורה לעשות איתן, אבל אז הן מתחילות להשתנות, מתרגמות את עצמן לצרכים. עולות בי שאלות וזמן קצר אחריהן מגיעות גם התשובות. אני דואגת להזין את עצמי, את הצרכים החדשים שלי שגיליתי. עכשיו אני מבינה למה, למה הרצאות של אושו, למה מדיטציות. הנוף אכן היה יפה גם קודם, אבל אני לא הייתי שם לראות. כשאני מנותקת גם הנוף הכי מטורף לא יצליח לגעת בי. אני יוצאת מהמדיטציה, רואה את המדבר. הנוף מרעיד אותי, מלא בצבע. הרוח מענפפת לי על הלחיים, האבנים מפלרטטות עם כפות רגליי. והשקט הזה, זה שראיתי מבחוץ כשהגעתי עם התיק מהכביש הראשי, מגיע עכשיו גם אליי.

הפרצופים הזרים נראים לי יפים יותר מיום ליום, אני לומדת בקצב מסחרר, אוטוסטרדה אינסופית של חוויות. ניגשת בזהירות ובפחד לעבוד, כל יום במשהו אחר (בגינון, במכבסה, בפינת החי, במטבח). אני מגלה שאני יודעת לצייר על לייקרות, לבשל בעצמי, לתקן ממטרות ולקצור עשבים, אני יכולה ללמוד לעשות כל מה שארצה.

השמחה באה לבקר אותי הרבה וגם כשאני עצובה ובוכיה אני מרשה לעצמי להיות בדיוק כמו שאני ברגע הזה. החברים מסביב יחבקו אותי או יכינו לי תה וירשו לי להיות.

למדתי שמותר- מותר לא לדעת, מותר לטעות, ללמוד ואז להתבלבל ולטעות וללמוד שוב. פשוט להיות.
קישורי Trackback לרשומה זו